צבעים, גיצים, תקווה ומהומה

צמרמורת, ירושלים חרבה.

22/9/16

בכל ימות השנה, המקום נטוש ועזוב, אין נפש חייה, אין פרנסה, אין קדושה או מריבה.

היום, בניין כלל הידוע לשימצה התקשט באירוע יוצא במינו, אירוע בו מכניסים רוח חדשה לביניין ומחיים אותו עם שבע להקות שהגיעו מרחבי העולם ומייצגים את מגוון צבעי הקשת.

אני והמכינה שלי כיהנו בתור סדרנים, חבר’ה מכל רחבי הארץ, חילונים, דתיים, וכאלו שלא מגדירים את עצמם. דרומים, צפונים, ירושלמים, תל אביבים וכל מה שבניהם.

בקיצור, אנחנו חבורה מוזרה וכל אחד מאיתנו לובש עניוה צבעונית ושמחה.

האירוע התחיל, בחור “חרדי” אחד החל לצעוק, לקלל, להשמיץ ולהפיץ שנאה, בין רגע הגיע המאבטח, השוטרים הגיעו וכל הבניין קם לתחייה. אנשים מצלמים בסמרטפונים כדי לתפוס את האקשן, להפיץ את הרוע, השחיתות, הריב והשינאה-לא מספיק לכם תוכניות ראליטי של רכילות ומריבה? אנשים מצלמים כדי להראות לעולם איך החרדים הם רעים, הדתיים הלאומיים מושחטים וכמה השמלאנים האמנים חסרי אונים. אני חיפשתי את האור, ניסתי לחפש את המקהלה, לנסות לקלוט גלי קול של מקהלה ולא של צעקה, היתה שם מריבה, שמלאנים, ימנים, חרדים, דתיים וחילונים, נוצרים ויהודים, בקיצור – כל מה שמתסיס אנשים בחיים. הבניין היה כולו מלא בשינאה, ואני חיפשתי לעצמי טיפת שלווה וקדושה. עליתי למעלה, לקומה העליונה, ראיתי פתיחה חגיגית של איזו תערוכה, אנשים שמחים, שותים ונהנים, עולם מנותק מהעולמות התחתונים והאפלים. עולם של יצירה וניתוק, האנשים נהנו מהשקט, השלווה והמוזיקה הטובה ולא ירדו למטה כדי להגיש עזרה. בהתחלה הוקסמתי וחשבתי על ירושלים של מעלה ומטה, החלק המכוער האלים והקשה, של שנאה ואי הבנה, לעומת העולם העליון-הרוחני, שמגיעים אליו כאשר מקבלים אחד את השני באהבה ומתעסקים באמנות, יצירה, קדושה וקבלה .

ירדתי, ניסיתי לחפש שביב של תקווה, של שמחה. מנצחת המקהלה אמרה לכל המקהלות לרדת לתחתית הבינין ולהתחיל לשיר, בהתחלה הניסיון כשל, האלימות המילולית והפיסית והתערבות משמר הגבול, המשטרה וכל החמולה – לא היתירו מקום לטיפת שלווה ואהבה. הלהקה הארמנית ולהקת הילדים כבר הלכו מהמקום, ונשארו רק אנשים והפיצו אור על ידי ניסיון לשיר שירי אחדות ושלום. לא שלום של פשרות, שלום של קבלה, של רצון להקשיב, לשמוע את המוסיקה, את הקול אחד של השני. שלום.

לא וויתרתי,

רוב חברי עזבו את המקום, אני נשארתי, הרגשתי להט שבוער בי, להט שמגיע בכל פעם שקורה מקרה קשה, תחושה חזקה של רצון עז לפעול, לעשות משהו, להשפיע ולהועיל.

הפעלתי את המצלמה וזזתי ממקום למקום כדי למצוא זווית טובה, שאלתי אנשים מאיפה אפשר לראות את השמחה, לבסוף היא נמצאה. נשארו שלוש להקות, אמיצות נועזות ומדהימות, הם יחד שרו, אחד החזיק מיקרופון השנייה החזיקה תווים וכך הרגשתי את נוכחות אלוהים, הם החלו לשיר בהרמוניה, המסיתים עזבו ונשארה בי הרגשה מדהימה של מרגוע, צילמתי, עליתי וירדתי, שלחתי מבטים מחייכים למקהלות ולאנשים כי רציתי להראות להם שהם חזקים, גיבורים. החוכמה האמיתית היא לא כולנו ניהיה דומים, אלא להפך, שונים, מיוחדים ומאוחדים-למרות המחלוקות והבעיות. האנשים התקיפים היו בודדים אך ראיתי כמה אדם אחד או שניים יכולים להשפיע לרעה או לטובה על עשרות אנשים ונשים.

רציתי לשאוף קצת אויר ולהרגיש שוב את ירושלים הטהורה, העליונה והקדושה, עליתי לקומה לצלם עוד אור ושמחה, חיפשתי אך לא מצאתי, שאלתי אנשים אם יש פה עניין של יצירה וקדושה, אמרו לי שאין והציעו שאצלם אותן נהנות וצוחקות כדי לעשות סצנה שמחה. הודתי בחיוך והבנתי דבר מה. אולי ירושלים של מטה ושל מעלה אינה קיימת, אולי זהו מקום אחד, מורכב, כך שכל אחד בוחר את האווירה, ההרגשה וחש את האתגר שבקבלה.

ירדתי לירושלים של מטה והבנתי, הבנתי שאולי ירושלים של מעלה זו רק אוטופיה, פנטזיה של ניתוק, שמחה וצהלה שלא מחוברים לקרקע. הבנתי שהשמחה האמיתית של הלהקות למטה, לאחר האירוע, היא השמחה האמיתית, שמחה של השיג, של הרגשה עילאית שלמרות כל הקושי, השנאה, הם לא התייאשו, הקהל נשאר ובסוף היתה הרגשה רוחנית של שלווה והישג נעלה, הישג שבא אחרי הרבה מאמץ ואפילו סוג של מלחמה.

אז האירוע החל להסתיים, החברים שהיו באירוע היו בשוק, זהו השבוע השלישי שלנו בירושלים, אירוע ראשון ובו שנאת אחים. אני האחרונה שנשארתי, אני יצאתי עם תחושה של הישג, של תקווה, של אנרגיות מחודשות, כוח עוצמתי לפתור קונפליקטים ולהגיע לשמחה, קבלה ואהבה. יצאתי עם גאווה, התרשמות והפתעה, וראיתי שוב, כמה העולם מורכב, נפלא, וכמה אנשים יכולים להשפיע על האחר לטובה ולרעה.

Leave a Reply

error: Content is protected !
%d bloggers like this: