אנושי #9 – לילה, חשוך, קר בחוץ ובידי כוס שוקו חם

לילה, חשוך, אני בדרכי חזרה לבית.

אני מחכה בתור לאוטובוס, יש לפני כעשרה אנשים, קר בחוץ ובידי כוס שוקו חם.

הראשונה בתור היא בחורה בגילי, שיערה קצר וחצוף, מבטה נועז ועמידתה נחושה. הנהג פותח את הדלת והיא ממהרת להיכנס. אני חושב לעצמי מה היה קורה אם הייתי מגיע יותר מוקדם, אולי הייתה לי ההזדמנות לדבר אתה, או לפחות לראות את המסתורין שהיא מקרינה מקרוב יותר. אבל התעכבתי, הזמן עבר ועכשיו אנחנו רחוקים. תשעה אנשים ואוטובוס כמעט מלא מפרידים בנינו.

התור מתקצר, הגשם החל לרדת ואנשים עולים במהירות כדי לא להירטב. אני נכנס ומגלה שכל המושבים תפוסים, חוץ מאחד, מושב אחד בסוף האוטובוס ועליו מונח תיק גב כתום, לא ראיתי מי ישב לידו, ידעתי מי אני רוצה שישב שם. התקדמתי, לא הייתה לי ברירה, זה המושב האחרון ועוד מעט תחל סערה כך שאת האוטובוס הבא לא היה כדאי לפספס מכזאת סיבה.

התקרבתי למושב, האוטובוס החל לנוע, ליד התיק ישבה הבחורה שלה ציפיתי, ראשה שעון על החלון ומבטה פונה אל הדרך המשתקפת מחוץ לחלון. השתעלתי בכוונה, לא רק כדי לרמוז לה שתפנה לי את המושב אלא כי גם רציתי שתתבונן בי. לאחר כשתי שניות היא הבינה את הרמז ולקחה את התיק ללא מבטח אחד בפני.

היא נשמה עמוק והוציאה זוג אזניות, לרגע היא היססה, אך לאחר מכן היא חבשה אותן השעינה את ראשה על החלום ועצמה את עיניה.

אם רק הייתה לי הזדמנות להתבונן לה בעיניים, לספר לה מה עובר עלי, מה אני מרגיש. אולי היא היתה מקשיבה. נשמתי עמוק, חשבתי מה היה קורה אם. אולי אז הכל היה מסתדר. אולי אז הייתי…

מסתורין, אני מחפש באחרים ואני מוצא בעצמי. כל כך הרבה מחשבות, מעניין מה עובר לה בראש, אולי היא חושבת עלי, או אולי על מישהו אחר, בחור אחר, שונה ממני.

אני מרגיש אני חייב לנסות לדבר אתה, אולי מילה אחת תשנה הכל. אולי גם היא זקוקה למישהו ורק מחכה שאגיד משהו. האוטובוס עצר וירדו מספר נוסעים, היא הרימה את ראשה לכיוון הדלת וחזרה להתבונן בחלון, חשבתי על משהו מתוחכם להגיד אך היססתי והחלטתי לשתוק.

שתיקה, אולי השתיקה היא זו שמקרבת שנינו, או שבעצם זה הזרות, כי כשאנשים מכירים הם גם רואים את החלקים הפחות יפים, הם מתקרבים מתרחקים ומתקרבים. אך כששני אנשים יושבים יחד, קרוב, באוטובוס, באמצע סערה בדרכו לעיירה רחוקה, הם קרובים, כל כך קרובים שאפילו אם הם רוצים הם לא מתרחקים. הסיטואציה המשותפת יוצרת להם עולם קטן משלהם, עולם של שתיקה והבנה.

בסופו של דבר זה אני היא ועוד הרבה אנשים,

באוטובוס,

שותקים.

Leave a Reply

error: Content is protected !
%d bloggers like this: