אנושי #2 – קפה קר ועוגיות יבשות

היום הוא היום הראשון בשנה האזרחית.

אני יושב בבית קפה ברחוב ריק. הקפה קר והעוגיות יבשות. אני חושב ומחכה, לא מבין למי או למה. אולי מחפש תשובה, קצה של חוט. השעה עשר בלילה, הרחובת ריקים, בית הקפה עומד להיסגר. מצב משונה ולא רגיל. לפתע שמעתי סירנות. סירנות הן עניין רגיל במרכז העיר, לא חששתי. אפשר לומר שאני לא מאזין לחדשות בכלל. כבר שמונה חודשים של התנתקות מהעולם, מהצד המכוער שלו, שמונה חודשים של רוגע יחסי, אני לא רואה צורך בשמיעת החדשות ובהאזנה לכל הרוע והאכזריות שיש בעולם. עדיף פשוט לחיות את החיים ולהשתדל לעשות טוב בעולם. חשיפה לרוע ואכזריות לא תועיל בשיפור העולם.

אני כותב שוקע במחשבות ורואה בחור, בערך בגילי, הולך לכיוון השולחן שלי, יושב ושותק. בחור אנושי. בחור טוב. התחלתי לבחון אותו. לפתע הוא שאל מה אני כותב. אמרתי לו שאני לא יודע בעצמי.

ישבנו ושתקנו בערך חמש דקות. הסירנות המשיכו. הבנתי שקרה משהו, עזר לי שהוא היה שם איתי. אדם זר, שונה. הוא התבונן בי. אני התבוננתי בו. הבנתי שמשהו לא בסדר. התבוננתי בנייד שלי וניסיתי ליצור קשר עם חברי ולשאול לשלומם. לא היתה קליטה. לאחר זמן מסויים של התבוננות אחד בשני הרגשתי סוג של חיבור חברי אליו.

שני זרים, רחוב ריק, שולחן קפה אחד, קפה קר ועוגיות יבשות, שני זרים. המלצרית התבוננה אלינו מהחלון וחייכה.

Leave a Reply

error: Content is protected !
%d bloggers like this: