אנושי #12 – משב רוח קריר על עורי, עיני יבשות ואפי אדום

משב רוח קריר על עורי, עיני יבשות ואפי אדום.

בראשי מהדהדים קולות, מוזיקה חרישית.

אני חושבת,

אני יושבת,

אני מתגעגעת.

 

עזבתי,

לנצח.

עזבתי את חיי הישנים, את הזיכרונות, החברויות, הרגעים, המבטים.

עזבתי ואסרו עלי להסתכל לאחור,

עלי להמשיך, בדרכי,

או שאולי זוהי הדרך שיעדו עבורי ואין לי כל זכות להתלונן,

להתחרט

לוותר או פשוט לברוח.

 

רגעי המשמעות בודדים ונסתרים תחת עירפול הקושי.

לעוף,

אני חולמת לעוף

לפרוש כנפיים דימיוניות

חלומות, קלילות, שיחרור

אלו מילים קסומות שברגע זה מרגישות כמעט בלתי אפשריות.

 

אני נזכרת ברגע אחד,

רגע מהעבר

רגע של שיחרור, צחוק מתפרץ

חיוכים חמים

רגעים.

 

איך אוכל למשיך בתהליך כשכמעט אין בזרעותי כוחות?

איך אצליח להתגבר ולעלות על ההרים הגבוהים שהעענים מלטפים את קצוותם?

זאת לא אדע, כמובן שלא ברגעי הקושי והסערה.

אולי אצליח ואולי לא,

מי ידע?

 

 

Leave a Reply

error: Content is protected !
%d bloggers like this: