אנושי #13 – מפלצת. הוא שותק, מביט בי לרגעים ספורים וחולף על פני.

מפלצת.

הוא שותק,

מביט בי לרגעים ספורים וחולף על פני.

התבוננתי בו, בחנתי את פניו היחודיות.

הוא סיקרן אותי,

הוא הרתיע אותי,

פחדתי.

כשהתבוננתי בעיניו השחורות, הגדולות ובעלות הריסים הארוכים והיפיפיים,

הבנתי

לא נוכל להיות יחד,

לא אוכל לקבל אותו כמו שהוא,

אצטרך לברוח ממנו, לברוח מהחלק שבי שרוצה אותו.

לא אביט לאחור,

אמצא בחור אחר,

בחור רגיל, פשוט, שקוף.

שקוף?

איך אוכל לחיות את חיי בחברת אדם בינוני, כמו כולם,

אחד מאלף רובוטים זהים,

אחד שמחשבתו מושפעת, רעועה, ניתנת לזילזול ורדודה.

אם אוכל לומר את האמת בקול, או אפילו לצעוק אותה – אני משתוקקת להיות כמוהו.

אדם שהולך לפי החלומות שלו, נחוש, לא ניתן לעצירה, מאמין בדרכו.

ממשיך במסעו המפרך למרות הסלעים הנוקשים, הסערות הרוחות והחום הכבד.

מאמין בעצמו, והולך לפי הרצון הטהור ביותר, להיות מי שהוא, ללא השפעת הסביבה,

ללא המחשבה המטרידה,

הפחד מחוסר קבלה,

החשש מפני החברה

מהמחשבה הביקורתית והאלימה.

אם רק היינו דומים,

אולי אז הפחד הרתיעה והחשש לא היו מופיעים.

אך אולי, רק אולי, היקום הפגיש בנינו,

אולי הוא התקווה שלי, האתגר שלי, השינוי שעלי לעבור.

אולי,

אולי הוא הדמות שנמצאת בתוכי ומחכה רק לפרוץ החוצה.

ואם לא,

אם לא הכל זיקוקים ואורות בהירים,

אז כנראה שאני יודעת את התשובה.

אם רק הייתי יכולה להיות כמוהו

אולי

הייתי מצליחה שוב

להיות אני.

Leave a Reply

error: Content is protected !
%d bloggers like this: