אנושי #11 – הפטישים, המסורים החשמליים, דופקים.

הפטישים, המסורים החשמליים, דופקים.

הם לא מוותרים,

הצילצולים והניגונים,

נשמעים יחד כמו שיגעון וגורמים לעירפול חושים.

האויר צח,

העלים מרקדים, נסחפים אחרי הרוח

יחד עם הענפים.

אני מרגישה כמו בסופה,

הכל סביבי מתערער, מתחדש, זז

אבל למרות הכל יש עוד תקווה.

הירוק, הכחול וצבעי העץ הרענן שזה עתה מציפים את עיני,

נותנים רוח חדשה ומכניסים אויר טרי וטהור לנחירי.

הצמרמורת מכה בי שנית.

גל רגעי של קור, של חשש, של יאוש קטן ובילתי נראה,

הוא חלף.

הקרירות באוויר מרגיעה את מוחי,

מבהירה את קו מחשבתי.

אני מבינה,

אני יודעת,

אני שוב מרגישה.

מרגישה את עצמי,

אני מה שאני,

את סביבתי.

הרגשה פשוטה, התחברות לאני הפנימי,

לאני שלא תמיד יודע מי אני.

Leave a Reply

error: Content is protected !
%d bloggers like this: